היום שאחרי
20 בדצמבר 2023
פרופסור ברוך ברזל
העם היהודי סימן לעולם סיפור הצלחה בלתי נתפס של תקומה ושחרור לאומי. שכנינו אינם מצליחים ללכת בעקבותינו. טוב נעשה – לטובתם ולטובתנו – אם נעזור להם.
הרבה קונספציות קרסו בשבעה באוקטובר, אך מה שבאמת התפוצץ לנו בפרצוף הוא מורשת ניהול הסכסוך. הרעיון שאנחנו נקים סטרטאפים, נשלח לוויינים לחלל, נכרות בריתות אזוריות, והסכסוך יישכח ויעלם. הוא לא. כי יש חמישה מיליון פלסטינים בין הים לנהר שלא שוכחים ולא נעלמים. וגם אם אנחנו סבורים שזו הבעיה שלהם ולא שלנו, ניסיון העבר, ובמיוחד אירועי אוקטובר, הבהירו לנו חד משמעית: בצדק או שלא בצדק, הבעיה היא גם שלנו. אלה החיים, שילמנו ונשלם עוד מחירים גם על השגיאות של שכנינו.
כעת בלהט האירועים, נזרקים כל מיני פתרונות – חלקם בלתי אפשריים וחלקם בלתי מוסריים. הנה רשימה חלקית של מה לא:
לגרש את כולם. רעיונות מסוג זה, מלווים בקריאות לשטח ולהשמיד, היו חלק מרטוריקת האוויר החם של פוסט 10.7, אבל כעת צריך לקחת נשימה עמוקה ולחשוב באופן מושכל. וכן, גם מוסרי. אגב, למי שלא רואה מיד מדוע פתרון זה לא מוסרי, אני מציע לדמיין איך מיישמים אותו. אולי נעבור בית בית מתוך צפייה שהיתר פשוט יברחו? טוב, זה קצת מזכיר את פעולת החמאס מהשבעה באוקטובר. ובכלל - האם צבא (המילואים) יציית לפקודה כזו? האם אתם תעשו את זה, או תסכימו שבנכם ישתתף במבצע כזה? מציע להוריד מראש רעיונות כאלו מהשולחן.
תמריצים כלכליים לעזיבה. גם לא מוסרי בעיני, אבל בוודאי עדיף על גירוש. בכל מקרה, זה לא יעבוד. מציע שנשאל את עצמנו האם ניתן לרוקן את ישראל מיהודיה בעזרת תמריץ כלכלי. מן הסתם, חלק יהגרו, אבל תמריצים כאלו לא יחריבו את החזון הציוני. אם כן, מדוע לחשוב שהפלסטינים שונים מאיתנו?
סיפוח. סיפוח בלא מתן אזרחות לפלסטינים יותיר אותם חסרי זכויות. ישראל טוענת (במידה של צדק) שהמצב הנוכחי נכפה עליה, שהיא נאלצת לשלוט בפלסטינים כדי לשמור על בטחונה. אך כפתרון ארוך טווח, חזון שכזה יוביל למדינה אחת עם שני סוגי אזרחים - סוג א וסוג ב. השקר שבו מאשימים את ישראל באפרטהייד יהפך לאמת. איך נוכל לקיים מדינה מוסרית, דמוקרטית, ציונית בלי להעניק חירות שוויון וכבוד לכל האזרחים. מעבר לשאלה המוסרית, סיפוח כזה גם לא יפתור שום בעיה. חבית חומר הנפץ תישאר טעונה לקראת הפיצוץ הבא.
אם כן, אנו שבים לתחרות הקלאסית בין שני הפתרונות הסבירים:
מדינה אחת. מדינה דו-לאומית בין הירדן לים היא אולי רעיון מוסרי, אך היא גם קץ החזון הציוני. ישראל הוכיחה שמיעוט ערבי יכול להתקיים בכבוד במדינה דמוקרטית עם רוב יהודי. אבל מיעוט יהודי במדינה עם רוב ערבי, בהינתן הרוחות הנושבות כרגע, יהיה סופנו. שואה שניה.
שתי מדינות לשני העמים. אנחנו כאן, הם שם - ושלום על ישראל. נדמה שזה הפתרון המועדף על מרבית הישראלים, אלא שהם חוששים, ובצדק רב, שלא ממש יהיה שלום על ישראל. מדינה פלסטינית, אם תקום, תהיה ככל הנראה כושלת, אלימה ועויינת. הפיילוט בעזה לא מותיר הרבה מקום לתקווה: עצמאות פלסטינית תביא להרג של לא מעט ישראלים, ובסופו של דבר, כשישראל תאלץ להגן על עצמה – גם להרג של המון פלסטינים.
נראה, אם כן, שאנחנו כרגע במבוי סתום. אין פתרון.
בנקודה זו אני מציע שנקרא שוב את המשפט הנ"ל: אנחנו. כרגע. במבוי. סתום. במבט ראשון נדמה שעיקרו של המשפט נמצא במילים מבוי סתום. אבל יתכן שהמשקל המכריע הוא דווקא על המילה כרגע. אנחנו לכודים בקונספציה של מה שיש עכשיו. במקום לדבר על חזון, על העתיד, על מה שעשוי להיות פה בעוד דור. עלינו לשאול לא מה אפשרי עכשיו, אלא מה אנחנו רוצים שיתאפשר בעתיד. מהי התוצאה הכי טובה עבורנו.
הביאו את היום
עבור רבים, השאיפה היא: מדינה פלסטינית שתהיה משגשגת, לא אלימה וידידותית לישראל. זה ודאי יהיה טוב עבור שכנינו, אבל העיקר הוא שזו התוצאה הרצויה ביותר לנו, כישראלים. כאמור, היא נראית בלתי סבירה כרגע. אבל זו בדיוק המלכודת שממנה צריך להימנע. ההווה – הרגע הנוכחי - אולי נתון, ואופציה זו איננה חלק ממנו, אבל העתיד במידה מסוימת בשליטתנו. לפיכך, אני ממליץ לסמן יעד זה כמטרה לעוד 30 שנה, לשנת 2053, לקראת חגיגות ה-105 למדינת ישראל - יעד לעוד דור. מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו זה מה ניתן לעשות עכשיו כדי לתת לחזון הזה סיכוי בעוד 30 שנה.
נתחיל בזיהוי הפערים. ראשית, נדרשת הכשרת הלבבות בשני הצדדים, כולל איתור וחיזוק מנהיגות פלסטינית בונה וליברלית שתהיה מוכנה לעבוד עם ישראל והעולם להגשמת החזון. בנוסף, דרושה רפורמה מוחלטת בחינוך הפלסטיני, הקמת מוסדות דמוקרטיים של ביקורת ושיפוט, הסרת השחיתות, השקעה בתשתיות, כלכלה ופיתוח.
זה לא מעט. ולכן כדאי להתחיל עכשיו.
העולם. ישראל היא דמות מפתח בהגעה ליעד הנ"ל, אבל היא לא צריכה לפעול לבד. צריך לייצר קואליציה בינלאומית שתסייע, יחד איתנו, לעם הפלסטיני להקים מדינה מצליחה. יש כרגע שעת כושר. אנחנו כל הזמן מותקפים על ידי גורמים בינלאומיים, ונדמה לנו שכולם אנטישמיים. אבל צריך לשים לב שלצד המגמות האלו, יש גם התעוררות נגד של גורמים קונסטרוקטיביים. כולל פה במזרח התיכון, כאשר מדינות הציר המתקדם מרחיקות עצמן מהפונדמנטליסטים ומבקשות להתקרב לישראל. זה הזמן לרתום את העולם הערבי הסביר ואת מדינות המערב לתוכנית הישראלית. להקים גוף (לא האו"ם) שיקבע מיילסטונס, אבני דרך, ל-30 השנים הבאות. החברה הפלסטינית תצטרך לעמוד בכל אבני הדרך כדי לקבל את המפתחות. למשל: תוכנית חינוך מתאימה, הקמת מוסדות שלטון ראויים, מנגנוני פיקוח, תשתיות. מה שנשתול בשנים הקרובות יניב פירות בטווח הארוך. למשל, רפורמה מוחלטת בכל מערכת החינוך הפלסטינית שתיקח בין עשור ל-15 שנה, תגדל דור שבעוד 30 שנה כבר ניתן יהיה לדבר אתו. חשוב לזכור – איננו מתמקדים במה שנראה בלתי אפשרי עכשיו. אלא פועלים עכשיו כדי שיהיה אפשרי אחר כך.
זה קריטי שאבני הדרך ייקבעו ויפוקחו בצורה אפקטיבית ומשכנעת. כל דבר נשחק ונעשה מושחת בסוף, אבל עכשיו יש מומנטום ליצירה של משהו רציני, כולם מבינים את הצורך והדחיפות, ובדרך כלל דברים רציניים מחזיקים מעמד כעשרים עד שלושים שנה לפני שהם נשחתים ומדלדלים. המדינה הפלסטינית תקום רק כשאנחנו והעולם (הסביר) נאשר שאבני הדרך הושגו.
הנס היהודי
את אבני הדרך ניתן לסמן לפי המודל הישראלי. פשוט צריך להביט על כל הדברים שהיהודים הקימו פה לפני 1948 - כמו אוניברסיטאות, מערכת בריאות, פיתוח הכפר, מוסדות שלטוניים אפקטיביים - שבזכותם כשקמה המדינה היא עלתה על מסלול של שגשוג. העם היהודי סימן לעולם סיפור הצלחה בלתי נתפס של תקומה ושחרור לאומי. שכנינו אינם מצליחים ללכת בעקבותינו. טוב נעשה – לטובתם ולטובתנו – אם נעזור להם.
גבולות. זה נושא פחות כאוב ממה שנוטים לחשוב. כולנו יודעים, פחות או יותר, מה יהיו הגבולות בין שתי המדינות. אובמה, טראמפ, סעודיה, אולמרט, ברק ורבין כבר שרטטו אותם. גם שרון בנה גדר לאורכם. יש להניח שאריאל, גוש עציון, מעלה אדומים וגושים משמעותיים נוספים יהיו בתחום ישראל. ישראל תיתן שטח לא מיושב בתמורה. מאחזים והתנחלויות קטנות ומבודדות יהיו ככל הנראה בחוץ. האם מפנים מישהו מהבית מחר בבוקר? חס וחלילה. אנחנו דנים על השאיפות לעוד 30 שנה.
טוב תעשה ישראל אם תנהל כבר עכשיו מדיניות מיקרו כדי שגם אנחנו נגיע מוכנים ליעד: הכשרת הלבבות, הקמת מנהלת 2053 שתעבוד בתיאום עם מנהיגות פלסטינית, שיתוף ידע וכו'. ניתן גם להכריז על תמריצים רלוונטיים. לדוגמא, מדיניות שכל מי שעובר מהתנחלויות שלא יהיו בגבולות ישראל לתוך אלו שכן, המדינה קונה ממנו את ביתו. כך נשאף להגיע ל-2053 מבלי שנצטרך לפנות יותר מדי אנשים מבתיהם.
אם תרצו
בשורה התחתונה, מדינה פלסטינית תקום רק כשיתקיימו התנאים שיאפשרו לה להיות ידידותית ומשגשגת. זה יקרה לכל הפחות בעוד דור אבל רק אם נתחיל היום להניח את היסודות לכך. בניגוד לאוסלו ולהתנתקות בתוכנית זה ישראל אינה מתבקשת ליטול סיכונים. אם בסופו של דבר ניכשל, נמצא את עצמנו במצב דומה לזה שבו אנחנו מצויים כיום. אבל אם לא נתעלה לגודל השעה, תדמיינו לבד עם מה נתמודד בעוד 30 שנה. יש כיום תוכנית סעודית, קטארית, אמריקאית ועוד תוכניות רבות. שנים אנחנו נגררים בהובלה של אחרים. הגיעה העת להציג ולרתום את העולם לתוכנית הישראלית. זו בשורה לעולם, לפלסטינים, אבל לא פחות מכך - לישראל.
אין סיכוי. יש סיכוי. מי ב-1918 האמין שבתוך שלושים שנה תקום מדינת ישראל? מי שיער ב-1973 שכעבור 5 שנים סאדאת ינאם בכנסת? אין ודאות, אבל סיכוי יש. מספיק כדי שנילחם על הגשמתו. מדינת ישראל ידעה בעבר להעמיד חזון ארוך טווח, ולעשות את הבלתי אפשרי. האם הרמנו ידיים מהרוח הזאת?
נאום קפלן
הנאום נכתב להפגנה בקפלן שתוכננה ל-7 באוקטובר. בעקבות ארועי שמחת תורה ההפגנה בוטלה.
7 באוקטובר 2023
הסיפור שלנו לא מתחיל היום. גם לא ב-48.
הסיפור שאני מספר מתחיל ביציאת מצרים. אז, לפני 3000 שנה, העם שלנו, עם של עבדים, קם והתחיל ללכת.
והוא הלך עם הבשורה של חירות, שוויון וכבוד לכל אדם. שלושת הערכים שעליהם בנויה הדמוקרטיה. שלושת הערכים שעליהם מושתתת היהדות. בשבילי היהדות היא דת, היא לאום, היא זהות, אבל בראש וראשונה – היהדות שלי היא גם תנועת שחרור. תנועה שביציאת מצרים פקחה את עיני העולם לראות את העוול שבכל אי-צדק חברתי. ובנתיב הזה – של חירות ושוויון - עברנו תחנות רבות. התקדמנו.
וליהדות, שחלמה על חירות עוד מיומה הראשון, אסור ללכת לאחור.
והנה, היום, בישראל 2023, השוויון, הכלת השונה, הליברליזם עצמו, כולם נתפסים כהתרסה אל מול הזהות היהודית של המדינה. כאיום.
בזמן שהאמת - הפוכה לחלוטין: כל המהפכות הליברליות, מהפמיניזם ועד למצעד הגאווה, כולן צועדות בנתיב שהתוותה לנו יציאת מצרים.
נתיב של חירות, שוויון, כבוד. לכל אדם.
לכן, לחברי הדתיים אני אומר, ולכל מי שהיהדות יקרה לו: אנחנו לא נלחמים פה נגד הזהות היהודית. אנחנו נלחמים עליה:
על היהדות של רבן יוחנן בן זכאי, שמקדימה שלום לכל אדם. חס וחלילה לא יורקת בפניו.
על היהדות של הילל הזקן, שמושיטה יד. חס וחלילה לא כופה את ידה.
אני קורא פה לחזק את הזהות היהודית של המדינה. ולכן אני קורא לנו להוביל את העולם בזכויות נשים.
כי אין זהות יהודית בלי שוויון.
כן, אני רוצה לחזק את הזהות היהודית של המדינה. ולכן אני קורא לנו להוביל את העולם בזכויות להט"בים.
כי אין זהות יהודית בלי חירות.
אני מבקש לחזק את הזהות היהודית של המדינה. ולכן אני רוצה שכולם, גם המיעוטים, ירגישו ביטחון ושייכות.
כי אין זהות יהודית בלי כבוד לאחר.
כעת, כשהתעוררנו, זו ההזדמנות שלנו, להחזיר לחיים את היהדות הליברלית, היהדות של אבות הציונות. פתוחה, מתונה, מקדשת את כבוד האדם, חפצת קידמה, מאמינה בכוחו של מדע, ובכוחה של יצירה אנושית.
כן, המאבק שלי איננו יהודית או דמוקרטית.
ישראל שלי היא יהודית, ולכן דמוקרטית.
יהודית. ולכן דמוקרטית
28 במרץ 2023
פרופסור ברוך ברזל
אילו נתבקשנו לנחש מראש מה יפרק את החברה הישראלית, יש להניח שלא היינו חושבים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ובאמת, זרמי העומק שמניעים את המחאה מצביעים על ציר אחר שלאורכו נפרם קו השבר. ציר שדווקא בו יש תקווה להסכמה חברתית רחבה.
הדיון הפוליטי המסורתי בישראל, ואיתו גם דפוסי ההצבעה, מתרחש על ציר ימין-שמאל. אך בעשור האחרון, המתח המהותי בין הפלגים בחברה הישראלית התקיים בציר אחר: ליברליזם מול לאומיות דתית. צד אחד מבקש לחזק את הזהות היהודית של המדינה. האחר רואה בה חלק ממשפחת העמים, ודבק בערכים אוניברסליים של חופש ושוויון. בשל כך, נושאים שבעבר התקיימו בציר מקביל לחלוקת ימין שמאל, כגון זכויות נשים או שוויון בנטל, הם היום בליבת הוויכוח.
את הניצנים לשבירת הציר ימין-שמאל ניתן היה לראות כבר בממשלה הקודמת. זו הייתה קואליציה בלתי אפשרית עם מרץ בקצה אחד וימינה בקצה השני. אך בכל זאת היה בממשלה הזו דבק מאחד. הוא התקיים סביב ההסכמה היחסית על ערכים ליברליים. הסכמה זו נותרה מתחת לפני השטח. השיח הגלוי נותר כשהיה: ימנים מול שמאלנים, ביביסטים מול רל"ביסטים.
החלפת צירים
כעת, לראשונה, הציר ימין-שמאל מיטשטש. ובהתאם, בדמוגרפיית המחאה, אנו עדים לקואליציות ברוח הממשלה הקודמת. דתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי מצטרפים למחאה. מתהווה ציר הסכמה שחוצה את הקווים הקלאסיים של ימין-שמאל. זהותה של מדינת ישראל – יהודית או דמוקרטית – סופסוף מונחת על השולחן. זו השאלה המהותית, האותנטית, שכבר יותר מעשור בוערת בנשמתנו, אך הודחקה תחת הפוליטיקה הנצחית של ימין מול שמאל. העובדה שהיא מוציאה כל כך הרבה אנשים לרחוב, גם כאלו שמזמן מאסו והתייאשו מפוליטיקה, מעידה עד כמה היא באמת הנושא בהא הידיעה שרק חיכינו לדון בו.
אבל האם זהות יהודית היא בהכרח מחסום לליברליות? להבנתי, הקונספציה שמנגידה בין השניים נעוצה בתפיסה, שרבים בחברה הישראלית אימצו, לפיה אורח החיים החרדי הוא המייצג האותנטי של היהדות. לפי תפיסה זו, שימור החינוך החרדי, עולם הישיבות, האירועים בהפרדה – נושאים שבעבר נחשבו לכל היותר כסוג של רע פוליטי הכרחי – הם היום, בעיני רבים, שורש הזהות היהודית של המדינה. לעומתם, השירה העברית, התרבות הישראלית והיצירה המקומית – כל אלו אינם נחשבים לזהות יהודית.
נשים באחורי האוטובוס – יהודי. נשים בטלית – פגיעה בזהות היהודית. איסור תחבורה בשבת – יהודי. שבת-תרבות – פגיעה בזהות היהודית. מי שתופס באופן הזה את הזהות היהודית, לפי המודל החרדי, מוכן לשאת את אורח החיים הזה על גבי האלונקה הציבורית. הוא רואה בזה מחיר סביר כדי לשמֵּר את יהדותה של המדינה.
חירות שוויון כבוד
הפספוס הוא שדווקא הערכים שמניעים את המחאה מושרשים עמוק ביהדות. רק בעוד כמה שבועות, בפסח, נחגוג את הבשורה של חירות, שוויון וכבוד לכל אדם. שלושת הערכים שעליהם בנויה הדמוקרטיה הליברלית, שלושת הערכים שעליהם מושתתת היהדות.
רוח זו של יציאת מצרים הניעה רבים מהצמתים הקריטיים של התקדמות אנושית. מלחמת האזרחים האמריקאית כנגד הגזענות, והמהפכה הפמיניסטית כנגד אפליית נשים. ובדורנו, מהפכת הלהט"ב. כולן מהפכות ליברליות שבמרכזן חירות, שוויון וכבוד. אמנם הן נתפסו - ולעיתים עודן נתפסות - כמרד, כהתרסה אל מול השמרנות. כולל השמרנות הדתית היהודית. אבל מבחינה ערכית, הם הם ערכי היהדות: כולם צועדים בנתיב שהתוותה לנו יציאת מצרים. מנקודת מבט זו, למשל, תמיכה בנשות הכותל או במצעד הגאווה אינם התרסה כנגד אופייה היהודי של המדינה. אדרבה, זו הדגשת הערכים המסורתיים היהודיים של חירות ושוויון.
לכן חשוב לומר בקול: אף אחד – מימין ומשמאל – לא שכח מה זה להיות יהודי. למרבית היוצאים להפגין יקרה מאוד הזהות היהודית. אך הם תופסים את הזהות הזאת באופן רחב ופתוח, ורואים במחאתם, בין השאר, מאבק לא נגד אלא על אופייה היהודי של המדינה.
התגבשות קונצנזוס
המעבר מציר ימין-שמאל לציר של ליברליזם מול לאומיות דתית, ככל הנראה ישנה מהותית את השיח הפוליטי, ולהערכתי יכריע את הבחירות הבאות. בציר זה, כך מסתמן, אין תיקו. בחברה היהודית בישראל יש, ככל הנראה, רוב ליברלי מובהק, שצמא למדינה יהודית שורשית, אך גם שוויונית, מתקדמת ופתוחה. נמצאים במחנה הזה כל מצביעי השמאל, אך גם אחוז ניכר מהימנים והדתיים. והרוב הליברלי הזה, שהסכים לשאת את הנטל החרדי והדתי כסוג של פשרה פוליטית, התעורר כעת, כשראה לראשונה ממשלה ששמה את האנטי-ליברליזם כמדיניות מוצהרת. מדיניות של לכתחילה ולא בדיעבד.
הציבור הליברלי היה מוכן להתפשר על פרקטיקות מסויימות כדי לפייס את המיעוט הדתי-חרדי, אך אין הוא מוכן לוותר לחלוטין על קודש הקודשים שלו: חירות, שוויון וכבוד.
האם זאת הסכמה מקיפה של כלל החברה? בוודאי שלא. אך מחוץ לחברה החרדית והחרד"לית, שכרגע כוחן הפוליטי חורג משמעותית ממשקלן החברתי, רוב כזה, שחפץ במדינה יהודית ליברלית, עשוי להתגבש. אולם כדי שקונצנזוס כזה אכן יוכל לסחוף יש לנסח אותו, לתת לו שפה וזהות. לשבור את החלוקה הפאבלובית, לפיה מי שמחזיק בזהות יהודית מחויב לדחות כל גילוי של ליברליות, ומי ששייך לשבט הליברלי חש דחייה אינסטינקטיבית מכל חיזוק של הצביון הדתי.
במובן זה, נקרתה בפנינו הזדמנות נדירה: לאחר עשורים של דיון פוליטי רדוד, שבטי, שאיננו נוגע בשאלות העומק האידיאולוגיות שמפלגות את החברה, לראשונה עומדות על הפרק שאלות היסוד. מהו אופייה של המדינה, מהו עולם הערכים שלה, איזה רוח של יהדות תוביל אותה. זו ההזדמנות שלנו להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר לחיים את הזהות היהודית ההומאניסטית והליברלית ברוח אבות הציונות. זהות פתוחה, מקדשת ערכים של חירות, שוויון וכבוד, חפצת קידמה, מאמינה בכוחה של יצירה אנושית, ומתונה.
כעת ההזדמנות להחליף את ההתנגשות בין יהודית לדמוקרטית, בהכרעה: יהודית, ולכן דמוקרטית.